חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי. מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון.
ולכאורה הביאור הפשוט בדברי הגמ' הוא, דהנה כהיום נהוג לומר 'לחיים' כאשר שותין יין, וטעמא דמילתא מפורש כבר בדברי חז"ל במדרש תנחומא (פרשת פקודי סימן ב) דמיירי שם מעונש חייבי מיתות, וקאמר שאם הוא מחויב סקילה מביאין לו יין טוב וחזק ומשקין אותו כדי שלא יצטער מן הסקילה, ומסיף שכן עושים לכל מיתה ומיתה שהוא חייב למות מיתת ב"ד, "וכן שליח צבור כשיש בידו כוס של קדוש או של הבדלה והוא אומר סברי מרנן ואומר הקהל לחיים כלומר כי לחיים יהא הכוס".
ובדומה לזה מצינו בדעת זקנים מבעלי התוספות פרשת שמיני (י, ט) שהטעם שמפני שהיין גורם להרבה סכנות, והביא יללה וקללה לעולם [אצל נח וגלות עשרת השבטים וחורבן הבית], וכן הוא עשוי להשקות אבלים ומרי נפש, לכן כשמוזגים יין אומרים שיהא לברכה ולחיים. ועי' מהרש"א ומהדורא בתרא.
ברם יש לדקדק טובא, חדא, למה כפל ואמר חמרא וחיי וכו', ולא סגי בפעם אחת. וביותר, שישנם כמה שינויים שמתחילה אמר חמרא וחיי ואח"כ חיי וחמרא, ומתחילה אומר לפום רבנן ואח"כ אומר לפום רבנן ותלמידיהון, וכל זה צ"ב.
ועוד צ"ב, אטו מאן דאינו רבנן לא בעי חיי. (כבר עמד בזה בשל"ה הק' אות הקוף קדושת האכילה).
ונראה פשר דבר לשון חכמים וחדותם ובהקדם דברי הגאון האדר"ת ז"ל בספר עובר אורח (סי' רכז), וז"ל,
עוד אמר לי [השד"ר הרב ר' אברהם גינצבורג מלובטש נ"י] בשם הגאון ר' אליהו שיק אב"ד קהילת ז[אגר חדש] זצ"ל [מח"ס עין אליהו] [לפרש] מה שאמרו חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידהון, על פי מה שאמרו [רש"י קהלת פרק ה' פסוק י"א] שכל האומר דבר בשם תלמיד חכם שפתותיו דובבות בקבר, והוא תמוה, והליצים התריסו בזה.
אבל כבר נודע שבעת פריחת הגפנים אז גם היין שכבר הוא מכמה שנים במרתפים תוסס, (וכן אנו רואים בעת פריחת התבואות אז העיסה תוססת). ודבר זה נעלם מחכמי הטבע, אבל הכל רואים דבר זה בחוש, וא"כ ודאי שגם מה שכשאומרים דבר שמועה בשמו, גורם ששפתותיו דובבות בקבר אין להתפלא כלל, אף שאין אנו מבינים דבר זה, וזה שאמרו חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון.
ולפלא שלא העתיק האדר"ת את שלימות לשון הכתוב בשיר השירים (ז, י) שמפס' זה הוציאו חז"ל את דרשתם ביבמות (צז, א), וְחִכֵּ֕ךְ כְּיֵ֥ין הַטּ֛וֹב הוֹלֵ֥ךְ לְדוֹדִ֖י לְמֵישָׁרִ֑ים דּוֹבֵ֖ב שִׂפְתֵ֥י יְשֵׁנִֽים, והכי איתא התם,
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. אמר ר' יצחק בן זעירא, ואיתימא שמעון נזירא מאי קראה, וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעוה"ז, שפתותיהם דובבות בקבר.
ונראה להעמיק עוד בענין זה, דהנה איתא בירושלמי ברכות פ"ב ה"א,
לוי בר נזירא אמר כל האומר שמועה משם אומרה שפתותיו רוחשות עמו בקבר מה טעם [שיר השירים ז י] דובב שפתי ישינים ככומר הזה של ענבים שהוא זב מאיליו ר' חנינא בר פפאי ור' סימון חד אמר כהדין דשתי קונדיטון וחרנה אמר כהדין דשתי חמר עתיק אף על גב דהוא שתי ליה טעמיה בפומיה.
וכבר עמדו בזה גדולים חקרי לב, במה נחלקו רב חנינא בר פפאי ור' סימון אם דומה ליין קונדיטון או לחמר עתיק.
וביאר מאור הגולה רבינו יצחק אלחנן בהקדמת 'פתח השער' לספרו שו"ת נחל יצחק פתח השער דכוונת פלוגתתן הוא במי שאמר לאחרים דבר הלכה מפי אומרו כפי מה ששמע בלא שום הוספה כלל ולא חידש משלו בזה שום דבר, אם בזה גם כן שפתותיו דובבות או לא, כיון דלא היה שום חידוש משלו בהך שמעתא.
דהנה החילוק בין יין קונדיטון לחמר עתיק הוא שקונדיטון הוא יין מעורב בדבש ופלפלין כמו דאמרו בירושלמי בכמה דוכתי וכמו שכתב הרמ"א ביו"ד (סי' ריז סעיף טו), ולכן למאן דסבירא ליה לדמות ליין קונדיטון בעי דיהיה דומה ממש ליין קונדיטון, דיש בו הוספה ותערובת בתוך היין. ועל כן לא שייך המעלה דאגורה באהלך עולמים אלא במי שחידש והוסיף משלו בהלכה זו, ולא מבעיא אם כל ההלכה הוא רק מה שחידש משלו וודאי דזוכה למעלה זו, ואף אם עיקר היסודות הם מה ששמע מתלמידי חכמים ומזכיר שמם, מכל מקום כיון שמחדש בה קצת בהוספת טעם וסברא שלו, סבירא ליה להך מאן דאמר גם כן דהוי כמו פנים חדשות באו לכאן וזוכה למעלת אגורה באהלך. ואף בעת שאומר בתוכן למה ששמע מפי אחרים בשמם גם כן אז שפתותיו רוחשות, וכמו יין קונדיטון דבמה דעירב דבש ופלפלין בהיין דנעשה זה כמו הרכבה מזגיות ונעשה למזג חדש בכולו.
אבל אם אומר דבר הלכה מפי אחרים בלא שום הוספה משלו, דזה דומה לחמר עתיק שלא נשתנה מברייתו כלל, בזה אינו זוכה למעלת אגורה באהלך. ואף דבמה דאמרו בכמה דוכתי (מגילה טו, א ועוד) דכל האומר בשם אומרו מביא גאולה, מצינו כן אף במה שאומר מפי אחרים בלא שום הוספה משלו, מכל מקום הך מילתא שיהיו שפתותיו דובבות סבירא ליה להך מאן דאמר דזה לא שייך היכא דכולו הוא רק מה ששמע מאחרים ולא נשתנה קצתו באיזה הוספה, כיון דאינו דומה ליין קונדיטון שיש בו הוספה ותערובת.
ולמאן דסבירא ליה לדמות לחמר עתיק, על כן אף מי שלא חידש והוסיף משלו כלל גם כן זוכה למעלת אגורה באהלך, כיון דחבירו שמע ממנו למה שאמר כן בשם אחרים, ואף שלא נשתנה בפיו כלל, והוי כמו יין ישן בלא שום תערובת בתוכו דאף שלא נשתנה מברייתו כלל, מכל מקום זוכה למעלה זו, והוי נפקא מינה רבתא מפלוגתתם. עכ"ד הנפלאים.
ומעתה נראה לפרש דע"ז קאי דברי רבי עקיבא, דהנה רבי עקיבא עשה משתה לבנו וחפץ היה שישתתפו עמו בשמחה רבותיו הגדולים ואלפי תלמידיו אשר כבר היו בעולם האמת, שנים ועשרים אלף שמתו כולם בפרק אחד מפסח ועד עצרת, ולזה אמר 'חמרא וחיי לפום רבנן, היינו רבנן שהם בבחינת יין קונדיטון שמעתיקים השמועה ומוסיפים מדילייהו פלפלין ודבש, והוסיף ואמר "חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון", וזה מכוון על מעלת יין ישן – חמר עתיק שלזה שותפים גם רבנן וגם תלמידיהון, ומאחר שרצה להדגיש שיש כאן ב' ברכות שונות שינה הסדר ואמר 'חיי וחמרא' שכן הוא הדרך לשם תפארת המליצה והברכה לכפול אותה הברכה במלות שונות ובסדר שונה.