הנה בכתובות (עט, ב) איתא, גבי בעל שהוציא הוצאות לצרכי נכסי מילוג של אשתו, וגירשה, האם מקבל אחרי זה את ההוצאות שהוציא, ותנן התם דבין אם הוציא הרבה ואכל קצת ובין אם הוציא קצת ואכל הרבה, מ"מ חוזרים הנכסים לאשה כמות שהם, ואינו מוטל בחזרה את הוצאותיו, ולא מחזיר מה שאכל. אך אמרינן דאם הוציא ולא אכל אפילו קמעא – אזי כשמגרשה עליו לישבע כמה הוציא, ויטול את ההוצאות שהוציא.
והכי תנן התם, "המוציא הוצאות על נכסי אשתו, הוציא הרבה ואכל קימעא, קימעא ואכל הרבה – מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. הוציא ולא אכל – ישבע כמה הוציא ויטול".
ובגמ' שם מפרשינן כמה הוא "קימעא" – שנאמר שאם אכל לפחות קימעא מפירות נכסי המילוג – אינו יכול לקבל אח"כ את הוצאותיו: "וכמה קימעא, אמר רב אסי אפילו גרוגרת אחת, והוא שאכלה דרך כבוד", ע"כ.
ובשיטה מקובצת שם כתב לפרש בשם תלמידי רבינו יונה: "גמ' והוא שאכלה דרך כבוד. כלומר שלא אכלה ברשות הרבים, ולא על דרך גזל, אלא אכלה על שולחנו בשופי, ולפיכך סגי באכילה כל שהוא. תלמידי רבינו יונה ז"ל", עכ"ל.
[הרי חזינן מזה, ד"דרך כבוד" – הוא גם לא לאכול גרוגרת ברשות הרבים, ולאו דווקא פת. אך אין מזה קושיא ע"ד ר"ת בקידושין (מ, ב) דס"ל דרק בפת נאמר דינא דהאוכל בשוק דומה לכלב ופסול לעדות, דר"ת מיירי לפוסלו לעדות, דדווקא פת דגנאי יותר (כלשון ר"ת) מיפסיל לעדות, אבל אה"נ וגם פירות (כמו גרוגרת) אי"ז דרך כבוד לאכלו ברשות הרבים].
אך הנה בעצם הא דאמרי' בגמ' דאפי' גרוגרת אחת, והוא שאכלה דרך כבוד, צ"ב דמה ענין זה לזה, הא כל הנידון הוא אם הבעל נהנה משהו מנכסי אשתו כבר או לא, וע"ז אמרינן ששיעור ההנאה הוא אפי' כגרוגרת אחת, ומאי אכפת לן אם אכל את הגרוגרת "דרך כבוד" או לא. [ובמסורת הש"ס שם ציין לקידושין מ"ה ב', ולא ידעתי מה עניינם זל"ז].
ועוד צ"ב בעצם דברי המשנה, דמה סברא יש בזה, דאם אכל קימעא – אז מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא, ואם לא נהנה כלום, יכול לישבע וליטול כמה שהוציא. וצ"ב למה תמיד לא ישבע ויטול, ומה ההבדל אם אכל קצת או לא, הרי אם אנו מניחים שמאמינים לשבועתו, למה שלא ישבע תמיד ויטול כמה שהוציא. וצ"ע.
אשמח לכל ביאור בדברי הגמ'.