בגדר נוי סוכה
ברצוני להעיר הערה בהדין של נוי סוכה, דהנה יש דין שיהיה לאדם "סוכה נאה" (כמבואר בגמרא שבת קלג, ב). כמו כן יש דין של "נוי סוכה" (כמבואר בגמרא סוכה י, א – ב), והנה יש לחקור בדין "נוי סוכה", האם דין זה הוא שנים שהם אחד – שהדין נוי סוכה הוא מחמת הדין של "זה אלי ואנוהו" שישנו בכל מצות התורה, או שדין "סוכה נאה" לחוד, ודין "נוי סוכה" לחוד.
והנה באמת מצינו מחלוקת האחרונים בזה, דהנה בשו"ת מהר"י ווייל (סימן קצא) כתב שהדין נוי סוכה הוא משום "תשבו כעין תדורו". ומבארים בכוונתו, שכמו שאדם בתוך דירתו חפץ שיהיה לו דברים נאים וכו', כמו כן יהיה בתוך סוכתו דברים נאים (לכן יש אומרים שיש להכניס כרים וכסות וכו', ואכמ"ל בזה). הגר"י ענגיל זצ"ל – הביא דברי המהר"י ווייל הנ"ל בגליוני הש"ס (שבת י, ב), ותמה עליו: "וצ"ע, דחיוב הנוי הוא כמו בכל המצוות משום זה קלי ואנוהו", עכ"ל. הרי דסבירא ליה להגר"י ענגיל שהדין של נוי סוכה הוא מפני "זה אלי ואנוהו" שישנו בכל המצוות.
עוד מצינו בדיני סוכה, ובדיני נוי סוכה, שיש איסור מוקצה עליהם, אבל האיסור מוקצה על שניהם חלוקים הם, דהנה זה שדפנות ועצי הסוכה אסורים באיסור מוקצה, הוא מן הגמרא (סוכה ט, א. וראה טור ושלחן ערוך או"ח סימן תרלח סעיף א):
"רבי יהודה בן בתירה אומר, כשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה', מה חג לה' אף סוכה לה'".
מבואר מדברי הגמרא שהסכך ועצי הסוכה אסורים משום שחל שם שמים עליהם. יש עוד טעם בגמרא (שבת מה, א. ביצה ל, ב), שהוא מפני שהוקצה למצוותן (פשטות טעם הראשון הוא דאורייתא. ויש נידון גדול בדברי הראשונים מדוע צריכין לשני הטעמים, ואכמ"ל). בנוי סוכה, יש גם כן איסור מוקצה, כמבואר בגמרא (סוכה י, א הנ"ל):
"סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין המצוירין ותלה בה אגוזין שקדים אפרסקין ורימונים פרכילי ענבים ועטרות של שבולין יינות שמנים וסלתות, אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג. ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו".
היינו שיש גם כן דין של מוקצה על הנוי סוכה. בגמרא ישנו שני טעמים למה נוי סוכה מוקצה, האחד הוא בשבת (כב, א), והוא משום ביזוי מצוה (ראה בחידושי מהרצ"א מאמר א בזה. ושו"ת צבי תפארת סימן עד ריש חלק ג, שדן באריכות אם הדין ביזוי מצוה הוא דין דאורייתא או דרבנן, עיי"ש). ועוד איתא בשבת (מה, א) טעם אחר, והוא משום שהוקצו למצוותן (ומדוע הוצרכו לשניהם, עיין בתוס' שם ובשארי הראשונים, שביזוי מצוה שייך רק כל זמן שהוא תלוי על הסוכה, משא"כ אם נפלו. או שביזוי מצוה הוא טעם לאסור במוקצה בכל ימות החג, משא"כ הוקצה למצוותן הוא רק בשבת ויו"ט, עיי"ש, ואכמ"ל בזה).
והנה זה שהביא הגמרא בסוכה (י, א) את הברייתא של נוי סוכה, הוא בכדי לסייע את דברי המשנה שם, דתנן:
"פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר [שלא יהו עלין וקיסמין נושרין על שולחנו, וסדין דבר המקבל טומאה הוא, ופסול לסכך, כדלקמן (יא, א). רש"י] או שפירס על גבי הקינוף [כלומר: או אפילו לא פירסו מפני הנשר, אלא לנוי על מטתו. הן ארבעה קונדיסין לארבע רגלי המטה, וגבוהין, ומניח כלונסות מזה לזה על גביהן, ופורס עליהן סדין ומרחיקן מן הסכך, דהשתא לא משום מסכך בדבר המקבל טומאה מיפסלא, דהא לאו לסכוכי שטחם התם. רש"י] פסולה [משום דאינו יושב בסוכה, דאהל מפסיק ביניהם. רש"י] אבל פורס הוא על גבי נקליטי המטה [שאינן אלא שנים, והן יוצאין באמצע מטה, אחד למראשותיה ואחד לרגליה, ונותנין כלונסא מזה לזה ופורסין עליו סדין, והוא משפע לכאן ולכאן, ומשום דאין לה גג טפח רחב למעלה - לא מיקרי אהל. רש"י]".
ודן שם הגמרא, דאפשר הפסול של פריסת סדין הוא דוקא אם עושה כן מפני הנשר, אבל הפורס סדין משום נוי, יהיה הסוכה כשרה. ומביא הגמרא שם את הברייתא הנ"ל, שאם סיככה כראוי, ותלה סדינין וכו', הרי הם מוקצים, אבל סוכתו כשרה. ומדחה שם הגמרא את הראיה ד"דלמא מן הצד", רצה לומר שהברייתא מיירי בתולה על הדפנות, אבל למעלה, על או מתחת לסכך, אפילו בעושה כן לנוי, הרי הוא מסכך בדבר המקבל טומאה, ויפסול את סוכתו (על פי רש"י שם).
והנה יש להביא ראיה מדברי הגמרא הללו למה שחקרנו לעיל, האם אמרינן והנה ש"נוי סוכה" הוא חלק מדין מצות סוכה – והוא הקיום של "זה אלי ואנוהו" שלה, או שהוא דין נפרד לגמרי. ונראה להוכיח בס"ד, על פי מה דאיתא באחרונים שם, שדין "נוי סוכה" לחוד, ודין "סוכה נאה" לחוד, דהנה כתב הערוך לנר (סוכה שם ד"ה סככה כהלכתה):
"בגמרא סככה כהלכתה. מה דנקט כן ומאי אשמעינן בזה, יש לפרש דלא שייך דלנאותה כשרה אלא בשכבר היא סוכה, ואז י"ל דהסדין שפירס תחת הסכך הוא לנוי הסוכה ואין שם סכך עליו, אבל אם פירס הסדין תחלה אף שכוונתו להיות לנוי כשיעשה הסכך, מ"מ כיון דבשעת עשייתו הוא מסכך אפילו עושה אח"כ הסכך פסול. ולפ"ז יצא לנו דפירס סדין ואח"כ עשה הסכך אפי' לנאותה פסול דכן משמע מלשון סככה כהלכתה. ולדינא צ"ע דהפוסקים לא הזכירו מזה".
הרי מבואר מדבריו, דאם פרס הסדין לפני שסככה, הסדין יפסול את הסוכה משום סכך פסולה. ועלה על דעת הגמרא להכשיר סדינים ושאר נוי סוכה דוקא לאחר שסככה כראוי, דאז הרי הוא כבר "סוכה", וכל מה שהוא תולה עכשיו הוא משום נוי.
נמצא לפי דברי הערוך לנר, שכל מה שהוא תולה לפני גמר הסוכה – שייך ל"גוף" הסוכה. ובאופן שיתלה דבר שאינו סתירה לכשרות הסכך, לכאורה, יהיה יפוי ב"גוף" הסוכה, והיה בזה משום "זה אלי ואנוהו" של גוף הסוכה. ומה שיתלה אחר כך שייך ל"נוי סוכה", שהוא דין בפני עצמו. וגדולה מזו מצאנו, בדברי הפני יהושע (סוכה שם ד"ה דלמא מן הצד):
"בגמרא דלמא מן הצד. ונראה דהא דקאמר מעיקרא לימא מסייע ליה ולא משמע ליה לאוקמי בדפנות, היינו משום דא"כ אמאי קתני סיככה כהלכתה כיון דלא איירי בסכך אלא סוכה שעיטרה בקרמין הו"ל למתני. מיהו למאי דדחי וקאמר דלמא מן הצד היינו דלעולם בדפנות איירי, והא דקתני סיככה כהלכתה היינו לאשמעינן דדוקא היכא שהסוכה כבר היתה מסוככת כהלכתה ואח"כ עיטרה לדפנות בקרמין המצויירין וכה"ג אסור להסתפק דהוקצו למצותן, משא"כ אם עיטר הדפנות קודם שסיכך הסכך אז לא חייל על נוי הדפנות שם איסור מוקצה, כן נראה לי ולדינא צ"ע".
מבואר מדברי הפני יהושע, דכל הדין של מוקצה בנוי סוכה הוא דוקא באם תלה אותם לאחר שסיככה כראוי, דאז הוקצו למצוותן. אבל אם תלה סדינים על הדפנות לפני שסככה כראוי, לא יהיה בהם דין מוקצה.
והיה אפשר לומר, שדברי הפני יהושע הם סעד לדברינו. דהנה באמת צריך והיה להבין בדבריו, דאם נאמר שנוי סוכה הוא משום "זה אלי ואנוהו", למה יהא נפקא מינה אם תלה את הסדינים לפני שסיככה או לאחר שסיככה, דהרי אם מבינים שנוי סוכה הוא דין של "זה אלי ואנוהו" של מצות סוכה, למה נגרע אם תלה אותם לפני או אחרי תיקון הסוכה.
וגם צריך להבין, דאם אמרינן ש"נוי סוכה" הוא דין ב"זה אלי ואנוהו", ושהגמרא חשיב "דיני" נוי סוכה רק אחר שתיקן גוף הסוכה, הרי קשה, דהנה בכל מצות התורה שיש דין הידור מצוה, ההידור מצוה הוא בגוף המצוה, כגון ציצית נאה, הדין הוא שעושין את הטלית באופן שיהיה נאה ומהודר. ולא יעלה על הדעת שיעשה טלית שהוא פשוט, ושיהיה איזה הידורים שיוסיף אחר כך עליו, ורק אז יש קיום של הידור מצוה. אם כן צריך להבין דברי הגמרא על פי מה שביאר הפני יהושע הנ"ל, שמחלק בין מי שתלה הסדין לפני שסככה ולאחר שסככה.
אלא בעל כרחין לומר, שהדין הידור מצוה בסוכה, והדין נוי סוכה, הם שני דינים נפרדים. הדין "זה אלי ואנוהו" ב"גוף הסוכה" מתקיים על ידי זה שהוא עושה הידורים בגוף הסוכה דוקא, כגון שעשה צורת הפתח עגול כנזכר לעיל מן הרמ"א (סימן תרל), או שעשה דפנות נאות וחזקים, סיכך בסכך עם ריח טוב (כדברי הסדר היום הנ"ל). ואפילו אם יתלה על דפנותיו סדינים וכו' באופן שלא יהיה סתירה לכשרות הסוכה, כל זה יהיה קיום של "סוכה נאה" – קיום של "זה אלי ואנוהו" בגוף מצות סוכה.
ויש עוד דין של "נוי סוכה", והוא אינו חלק מ"זה אלי ואנוהו" של "גוף" הסוכה. ואפשר שזהו כוונת המהר"י ווייל הנ"ל, שדין "נוי סוכה" הוא משום "תשבו כעין תדורו", ולא משום הדין של הידור מצוה, ר"ל שהדין של נוי סוכה הוא דין בפני עצמו, ואינו שייך לגוף הסוכה בכלל. כל זה הוא בדרך אפשר, וצ"ע.