מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו

[סייג לחכמה]

בגמ' מכות י"א: תנא מת קודם שמת כ"ג מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו דכתיב ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו איזהו ישיבה שהיא בארץ אחוזתו הוי אומר זו קבורה ע"כ נמצא דהורג בשוגג אין מחזירין עצמותיו לקברי אבותיו עד שימות כה"ג, וזה יכול להיות אחר הרבה שנים.
ובהרוגי בי"ד מצינו במ' סנהדרין מ"ו. במשנה, שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן
מאי שנא ?

[צופה_ומביט]

לא כ"כ הבנתי השאלה.

ברוצח בשוגג אלה פסוקים מפורשים, "אשר נס שמה", שם תהא קבורתו, אינו יוצא משם לעולם. ורק אחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו, לאחוזת אבותיו.

משא"כ בהרוגי בי"ד הוא רק דין שלא לקבור רשע אצל צדיק [ממנו], ומשהתעכל הבשר כבר אינו רשע כי נתכפר לו בבזיונו [בצירוף הוידוי שאמר במיתתו].


אא"כ שאלתכם היא על הגזירת הכתוב, מה טעם יש בה, מדוע לרוצח בשוגג לא מתכפר עוונו בעצם מיתתו ועיכול בשרו, וממילא יהיה נפטר בזה מגלות?
מי יבוא בסוד ה'. עונשו וכפרתו הם גלות, ולא עונש אחר, אפילו לא מיתה וביזיון.
ממילא גם עצמותיו חייבות גלות, ולא יוצאות משם. [וכעין מה שעצם מיתתו לא מכפרת לו גלות, ומת לאחר שנגמר דינו לגלות מוליכין עצמותיו לשם].