איתא בסוכה נג,א:
.בשעה שכרה דוד שתין קפא תהומא ובעא למישטפא עלמא, אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למיכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח, ליכא דקאמר ליה מידי, אמר דוד כל דידע למימר ולא אמר יחנק בגרונו. נשא אחיתופל ק"ו בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה
ובערוך לנר שם כתב, וז"ל:
עכ"ד.ואגב אזכיר שראיתי בספר זית רענן פר' בשלח שהקשה שם, היאך השליך משה מה שכתוב עליו שם המפורש לתוך נילוס להעלות ארון יוסף. ותירץ ג"כ דגרם מחיקה שרי. והלחם פנים בקונטרס אחרון כתב לתרץ קושיא זו דמשה מושבע היה לזה מיוסף. ותירוץ זה לא הבנתי, דאפילו היתה השבועה בפירוש לזה להטיל שם במים, הרי הוי נשבע לבטל את המצוה ולא חלה השבועה.
אמנם באמת לא הבנתי הקושיא, הרי זה קודם מתן תורה היה ועדיין לא נצטוה משה על מחיקת השם, ואפילו קיים המצוה כאינו מצווה ועושה, עכ"ז בשביל שבועת יוסף לא היה יכול להחמיר,
והגר"ח שמואלביץ בשיחות מוסר הקשה על דבריו, דעדיין קשיא, הא כמו שאינו מצווה על מחיקת השם, הרי אינו מצווה על איסור שבועה, אלא שקיים כל התורה עד שניתנה, וא"כ אף שנשבע על כך, אין לו לעבור על מחיקת השם, יעו"ש.
ונראה בכוונת דברי הערוך לנר, דבאמת משה רבינו מצווה ועומד לקיים שבועתו אף קודם מתן תורה, ראה מל"מ בהל' מלכים (י,ז) שצידד שבן נח מוזהר על שבועת שקר, ואע"פ שאינו בבל יחל.
וביאור הדבר למדנו מדברי האחרונים ז"ל, ששנים נתנבאו בסגנון אחד. בשו"ת אבני נזר ח"ד סי' שו, וז"ל:
דודאי מי שנשבע לאחר הסברא מכרעת שמחויב לקיים וא"צ לזה שום אזהרה וכו'. והיינו שזה חיוב ע"פ השכל.
ובמשך חכמה פר' יתרו עה"פ כי לא ינקה ה' פירש טפי, וז"ל:
. וע"ע בקרן אורה נזיר סא,א ובנדרי זריזין (להגר"ש קלוגר) נדרים ח,א.ויתכן עוד, דהנה בני נח הוזהרו על שבע מצוות ולא הוזהרו על שבועת שוא ושקר, משום דבידי אדם אין נהרגין על זה, הא בידי שמים נענשין על זה כדאשכחן באבות שהשביעו לבני נח כמו יעקב השביע לעשו ופרעה ליוסף וכיו"ב, כי זו היא מצוה שכלית.